עיר אלטרנטיבית ורדיקלית של אמנות, מוזיקה ואהבת חינם – זו ההגדרה של ברנינג מן, אחד הפסטיבלים הידועים בעולם, שיחל ביום ראשון הקרוב (24 באוגוסט) במדבר נבדה בארצות הברית. כל מי שביקר בפסטיבל יוצא הדופן הזה חוזר עם עיניים בורקות וסיפורים על חוויות משנות חיים. אבל מה גורם למישהי לחזור לשם ארבע פעמים ברציפות? והאם אפשר באמת לשחזר את הקסם הראשוני?
ברנינג מן – הגשמת חלום במדבר
(צילום: מיקה גורוביץ, עריכה: קורל קוט)
“זה היה כמו חלום מטורף שהתגשם”, מספרת מיקה גורביץ׳, צלמת ויוצרת תוכן דיגיטלי שפועלת תחת השם “הלוחשת לגברים”. בשיחה עם ynet היא חוזרת לחוויה הראשונה שלה בפסטיבל בשנת 2016. “לקח לי חמש שנים מהרגע ששמעתי לראשונה על הברנינג מן ועד שזכיתי בשני כרטיסים בהגרלה. פתאום אני במדבר נבדה, מוקפת באנשים צבעוניים, באמנות ענקית, ומבינה שהכול אפשרי – בכל ממד”.
בשנים ההן עבדה מיקה כמפיקה בערוץ חדשות, אבל מצבה הנפשי הלך והתערער. “הייתי שומעת חדשות כל היום – זה הרעיל לי את התודעה”, היא משתפת בכנות. “הרגשתי שאני חייבת לעזוב הכול ולצאת להרפתקה חדשה. התפטרתי, ויצאתי לדרך”.
עוד ב־2011, כשהייתה דיילת באל על, נחשפה לראשונה לשמו של הפסטיבל. “טסתי לניו יורק ודיילת אוויר סיפרה לי על הדבר המטורלל הזה שקורה במדבר. לא האמנתי שדבר כזה באמת קיים”.
“ברגע שהברנינג מן הסתיים, ידעתי שאין סיכוי שאני חוזרת לחיים הרגילים שהיו לי קודם. חוויתי קפיצה קוונטית בתודעה, וכל מה שרציתי זה להמשיך לגלות את עצמי ואת העולם”
אחרי הזכייה בהגרלה, היא טסה עם שלושה חברים מישראל להרפתקה הראשונה, ונקלעה – ממש במקרה – למחנה לא צפוי במיוחד. “שמנו את התמונה הכי צבעונית ופרחונית שלנו בקבוצת פייסבוק ענקית, ביקשנו להתארח באחד המחנות, וקיבלנו המון הצעות. אבל רק כשהגענו למחנה שבחרנו – גילינו שכל מי שנמצא שם הוא מתעשיית הפורנו בלוס אנג’לס. שחקנים, צלמים, כוכבים אמיתיים”.
“הם היו מקסימים”, היא נזכרת. “לא היה לנו כסף לקרוואן, אז הם סידרו לנו מקום נעים עם שטיח. אתה קולט שאתה במחנה עם אנשים שאם תחפש אותם בגוגל – תמצא אותם זוכים בפרסים על סרטים למבוגרים. ואנחנו? בנות ירושלמיות טובות, פתאום באמצע המדבר עם כוכבי פורנו”.
מיקה מתארת את הפסטיבל הראשון שלה כברנינג מן כחוויה מטלטלת: “אתה מסתכל מסביב ומבין שהכול אפשרי, ובגדול. משאיות של מיליוני דולרים, מוזיקה מסביב לשעון, יצירות אמנות משוגעות. אתה מבין שאתה לא יודע כלום על העולם הזה. זו הייתה הרגשה מטורפת – פנטזיה שהפכה למציאות. עולם שלם שמתנהל במקביל למציאות הרגילה.
“זו הייתה חוויה משנת חיים שהכניסה אותי לעולם אחר לגמרי. הבנתי שם שצריך להקשיב לסימנים שהיקום שולח – כי הם תמיד שם. המסר הכי חשוב שלי לכל מי ששוקל לנסוע לברנינג מן: תקשיבו לעצמכם וליקום, תנו לו להוביל אתכם”.
“נחתתי בסן פרנסיסקו ונעצרתי על ידי שוטרת הגירה. נחקרתי 20 שעות. הם הבינו שאני מנסה לעבוד בארה״ב בלי ויזה מתאימה. הם ידעו הכול. טענו שגנבתי עבודה מאזרחים אמריקנים. הרגשתי כמו פושעת. החרימו לי את הדרכון והטלפון, העלו אותי על טיסה בחזרה לישראל בליווי שוטר. הרגשתי שבורה, כאילו רצחתי מישהו”
מיד עם סיום הפסטיבל, היה לה ברור דבר אחד: היא לא חוזרת לשגרה. “חוויתי קפיצה קוונטית בתודעה, וכל מה שרציתי זה להמשיך לגלות את עצמי ואת העולם”, היא אומרת. היא המשיכה לטייל ברחבי ארצות הברית עם אנשים שהכירה במחנה. “היה שם טייס שלקח אותנו בטיסה מעל הגרנד קניון – חוויה מדהימה. נסענו לסנטה קרוז, התארחנו אצל חבר, ומשם המשכנו להוואי, צללנו עם כרישים ועלינו על הרי געש”.
אחרי שלושה חודשים של נדודים, מיקה החליטה להתמקם בלוס אנג’לס. “רציתי לגור שם, אבל לא היה לי גרין קארד, והכסף נגמר במהירות. הייתי חייבת למצוא עבודה”.
היא מצאה את עצמה מנהלת בר במועדון טכנו מפורסם בהוליווד – ללא אשרות עבודה.”עבדתי עם דיג׳יים מטורפים כמו סולומון ונינה קרביץ. בהתחלה לא הבנתי בכלל את המוזיקה הזאת, אבל התאהבתי בה עם הזמן”. בהמשך עבדה גם כמנהלת לקוחות בחברת פרסום. “הכול היה במזומן. הייתי כל הזמן לחוצה שיתפסו אותי, אבל איכשהו הכול עבר בשלום. זה היה חלק מהאדרנלין”.
ב־2017 חזרה לברנינג מן בפעם השנייה, עם ציפייה לחוויה דומה לזו של הפעם הראשונה. אבל זה לא היה אותו דבר. “חיפשתי את אותה התלהבות, אבל כל הזמן הרגשתי שאני מפספסת. הייתה לי תחושת פספוס מתמדת, כאילו משהו טוב יותר קורה במקום אחר.
“עברו עליי רגעים של עצב עמוק. הרגשתי אבודה – ובעיקר אבודה בתוך עצמי. דווקא שם הבנתי שהתחושות האלה הן בעצם השתקפות של מה שהרגשתי מבפנים. השלמות והאושר שלי צריכים לבוא מתוכי – לא מאירועים חיצוניים. אי אפשר לרדוף אחרי החוויות שהיו – צריך ליצור חדשות מתוך תחושת שלמות פנימית”.
למרות התחושות המעורבות, מיקה לא עצרה והמשיכה לפסטיבל “אורגון אקליפס”, סביב ליקוי חמה נדיר. “זו הייתה חוויה אדירה ומרגשת, שונה לגמרי מהברנינג מן. התחברתי שוב לאנשים שהכרתי במדבר, הרגשתי את האנרגיה המטורפת של הקהילה”.
במקביל, היא המשיכה לגור בארה”ב – בלי ויזה מתאימה. “הכול היה במזומן, בלי ביטחון. כל פעם שהייתי צריכה להאריך את הוויזה – הייתי צריכה להמציא סיפור. היו לי קבלות מפוברקות של טיולים ומלונות, תיק מסמכים מוכן לכל חקירה. זה תמיד עבר, אבל המתח היה תמידי”.
ב־2018 חזרה בפעם השלישית לברנינג מן – הפעם כצלמת רשמית של מחנה גדול שמתקן אופניים. “הכול מומן – הטיסות, הקרוואן, אפילו אסיסטנטית. זו הייתה התגשמות של יעד – להגיע לברנינג מן בלי לשלם כלום ולהיות חלק רשמי”.
אבל הפעם, למרות ההישג, היא הגיעה מתוסכלת. “הייתי אבודה ועצובה. הפסטיבל הפך למשמעותי מדי עבורי, וכשהוא הסתיים – נשבר לי הלב. ישבתי במלון ברינו ופשוט בכיתי ימים. הרגשתי שאיבדתי את עצמי במדבר”. אך דווקא מתוך השבר היא מספרת שצמחה תובנה: “הבנתי שהבעיה לא הייתה באירוע – אלא בי. כל הזמן חיפשתי משהו טוב יותר, הייתי בפומו תמידי. אבל האושר שלי לא תלוי במקום – הוא חייב לבוא מתוכי. כל מפגש, כל שיחה, כל חוויה – הם מראה. המדבר מראה לך מי אתה באמת. ברגע שהבנתי את זה – הצלחתי לראות איפה אני באמת נמצאת, ומה אני צריכה לשנות כדי להיות מאושרת באמת”.
בהמשך יצאה למסע דרך ארגנטינה, מקסיקו סיטי, טולום, איטליה, שווייץ וקליפורניה. היא חיה כמה חודשים בסנטה קרוז. ואז, ב־2019, קיבלה את ההזמנה הכי משמעותית: לצלם את מחנה Mayan Warrior – מהנחשבים בפסטיבל.
אבל אז הכול השתבש. “טסתי בטיסה חגיגית מישראל, הגעתי לסן פרנסיסקו – ונעצרתי על ידי שוטרת הגירה. נחקרתי 20 שעות. הם הבינו שאני מנסה לעבוד בארה}”ב בלי ויזה מתאימה. הם ידעו הכול – על המועדונים, על הפרסום. טענו שגנבתי עבודה מאזרחים אמריקנים. הרגשתי כמו פושעת, למרות שרק ניסיתי להגשים את עצמי”. לבסוף – היא גורשה חזרה לישראל. “החרימו לי את הדרכון והטלפון, ועליתי על טיסה בליווי שוטר. הרגשתי שבורה, כאילו רצחתי מישהו”.
אבל זו גם הייתה נקודת מפנה. “היקום נתן לי סטירה. הייתי צריכה לעצור. הבנתי שלא הקשבתי לסימנים – והיקום סימן לי ברור מאוד: די. למדתי שהאושר לא במקום מסוים – הוא בתוכי. המסע החיצוני נגמר – אבל המסע הפנימי רק התחיל. הבנתי שכל מה שעברתי היה רק תחנה בדרך – כדי שאבין שגן העדן נמצא בפנים”.
“הברנינג מן זו חוויה מדהימה, אבל אם לא תגיעו מוכנים – החלום יכול להפוך לסיוט מהר מאוד”, מסבירה גורביץ׳ המנוסה. היא משתפת בטיפים החשובים ביותר למי שרוצה לעבור את הברנינג מן בצורה מוצלחת.
לדבריה, יש מספר דברים שאסור בשום אופן לשכוח: “מעיל פרווה חם ללילות, כי הטמפרטורה במדבר יכולה לרדת עד מינוס 10 מעלות. משקפי חול איכותיים להגנה מפני סופות אבק – בלעדיהם פשוט אי אפשר לראות כלום. מסכה או בנדנה שתכסה את הפה והאף מפני האבק – חובה מוחלטת. כוס אישית לשתייה – בפסטיבל אין כוסות חד-פעמיות וצריך לדאוג לעצמכם. חומץ לטיפול בפצעים קטנים, כי אדמת המדבר חומצית במיוחד”.
איך מגיעים ואיך מתניידים?
“אופניים הם חובה מוחלטת – ובעדיפות גדולה לאופניים חשמליים, כי השטח עצום ואופניים רגילים יכולים להתיש במהירות. בחרו רכב מרווח ואמין, עם מספיק מקום לכל הציוד: מים, אוכל, ציוד אישי וכל מה שדרוש כדי להיות עצמאיים לחלוטין”.
ומה לגבי אוכל ומים?
“צריך להביא לפחות 4 ליטר מים לאדם ליום – מומלץ אפילו יותר, למקרה חירום. באוכל, לכו על דברים קלים ונוחים – מזון יבש, חטיפי אנרגיה, פירות יבשים, שימורים או ארוחות מוכנות שלא דורשות הכנה מורכבת”.
ולסיום, מדגישה גורביץ’ את העיקרון החשוב של הסתמכות עצמית. “אחד העקרונות המרכזיים של הברנינג מן הוא הסתמכות עצמית רדיקלית – אל תסמכו על אף אחד שיספק לכם משהו. הביאו מראש את כל מה שאתם צריכים, כי במדבר לא ניתן לרכוש או להשלים דבר”.
