מה שהתחיל כטיול אחרי צבא הפך למסע חיים. אסף גוטהלף (26) מרמת השרון – יוצר דיגיטלי, אושיית רשת ופרובוקטור סדרתי – הצליח בתוך חודשים ספורים להפוך לאחד הקולות הכי מצחיקים, נוקבים ואמיתיים של הישראלים בדרום אמריקה. עם עשרות סרטונים ויראליים, מאות אלפי צפיות ומפגשים בלתי נשכחים עם טיפוסים מכל העולם, הוא חושף גם את הצדדים הפחות יפים של “הגל הישראלי” וגם של עצמו.
“מלכודת תיירים”
(קרדיט: instagram / @asaf.gothelf)
“אני כבר שלושה חודשים בדרום אמריקה”, סיפר ל-ynet בשיחה מבוליביה. “התחלתי בארגנטינה, עברתי לצ’ילה ועכשיו אני בפרו. יצאתי לבד, בלי חברים מהבית. רציתי לזרום, להכיר, לסמוך על הכישורים החברתיים שלי. ודווקא בגלל זה, אני אומר לך – אני בשוק טוטאלי מהגל של הישראלים פה”.
לדבריו, הגל השנה “מטורף, עמוס בצורה שלא הייתה הרבה זמן. אנשים שלא טיילו בגל הקודם בגלל הקורונה והמלחמה – כולם התפוצצו על היבשת בבת אחת. זה מרגיש כאילו כל ישראל עשתה קאט ופשוט עברה לדרום אמריקה”.
הוא מספר על מראות כמעט אבסורדיים של ריכוזים עצומים של ישראלים: “הייתי בהוסטל בקוסקו (פרו), ולדעתי היינו שם איזה 250 ישראלים בהוסטל אחד. אפילו בתל אביב אין כזה ריכוז ישראלי במקום אחד. אתה הולך לאכול, 45 דקות תור, ורק עם ישראלים. אתה מרגיש כאילו אתה בשוק הכרמל ביום שישי”.
“יש רחוב שלם בבוליביה שנקרא ‘השוק הישראלי’. כל החנויות שם, כל הסוכנויות, הכול מדבר אליך בעברית. מדריכי טיולים בפרו מדברים עברית שוטפת”
“הכול בעברית – המדריכים, המסעדות, השלטים”, אסף מספר שבמקומות מסוימים ביבשת המקומיים כבר הרימו ידיים ונכנעו לגל. “יש רחוב שלם בבוליביה שנקרא ‘השוק הישראלי’. כל החנויות שם, כל הסוכנויות, הכול מדבר אליך בעברית. מדריכי טיולים בפרו מדברים עברית שוטפת, כי הם רגילים לקבוצות הענק האלה של ישראלים שמגיעים בגל. אפילו מוכרי התכשיטים כבר יודעים למכור לך טבעת בעשר שקל – בעברית. זה פשוט אבסורד”.
הוא מדגיש שבגל של 2025 יש כבר ממש תשתית ייעודית לישראלים. “הסוכנויות פה קוראות לעצמן בשמות ישראליים – ‘אילן טורס’, ‘טיולי חן’ – רק כדי למשוך את הישראלים. ובכל משרד כזה אתה רואה על הקירות עשרות מכתבי המלצה שישראלים כתבו בעברית. כאילו… למה? כדי להרגיש בבית גם כשאתה באמריקה הלטינית? מה נסגר אתכם?”.
“יש פה דיבור כזה בגל: ‘אני לא נוגע בקלמרי’. שזה בעצם אומר: אני לא מתקרב לבחורות מקומיות. אני נשאר רק עם ישראליות, עם יהודיות. זה מין חוק לא כתוב”
אבל הנושא שהכי מפריע לו באופן אישי הוא היחס של התרמילאים הישראלים כלפי הנשים המקומיות. “יש פה דיבור כזה בגל: ‘אני לא נוגע בקלמרי’. שזה בעצם אומר: אני לא מתקרב לבחורות מקומיות. אני נשאר רק עם ישראליות, עם יהודיות. זה מין חוק לא כתוב. זה נהיה טרנד כזה של ‘אני שומר על טהרה’. אחד אמר לי את זה בפנים: ‘אני לא נוגע בגויות, רק ביהודיות כשרות למהדרין’. זה מטורף בעיניי”.
לדבריו, הגישה הזו היא לא רק דתית, אלא סוג של הסתגרות. “הם פשוט לא רוצים להתמודד עם השונה, עם הזר. הם רוצים להישאר באותה בועה שהם מכירים מהבית. וזה כל כך מצער אותי. אני אומר, אם באת עד פרו, למה לא להכיר את המקומיים? מה באת לעשות פה, לפגוש את רותי מחדרה? את זה אתה יכול לעשות גם באלנבי”.
“יש בנות שאמרו לי בפנים: ‘אני אוהבת את אווירת חומוס-צ’יפס-סלט. זה מה שנעים לי’. הן בכלל לא מחפשות להתחבר למקומיים. הן אומרות: אני רוצה את הגבר הישראלי, את הגברים מהבית, את השפה שלי, את הקוד החברתי שלי. אנטוניו מארגנטינה? לא תודה”.
אסף מסביר על ההתנהלות הבלתי פורמלית של הגל הישראלי: “הגל הוא כמו מדינה נודדת, בלי מנהיג, אבל כולם יודעים את הכללים. יש מטיילים דומיננטיים שמובילים יותר את הגל, מארגנים אטרקציות, פותחים קבוצות וואטסאפ, ויש את השקטים שזורמים עם הזרם. אבל כולם יודעים איפה יהיו הישראלים, איפה ההוסטל של הגל, איפה סוגרים את הטרק הבא”.
מתברר שהגל הישראלי בדרום אמריקה פועל לפי לוח שנה בלתי כתוב. “הקרנבל בפברואר – אז ברור שאתה עושה את ארגנטינה וצ’ילה כדי להגיע לברזיל בזמן. כל הישראלים מתכננים את המסע שלהם סביב הקרנבל, סביב הגל. אף אחד לא באמת פורץ את המעגל”.
“אני שואל את עצמי, למה אני פה ולא במונגוליה? אולי כי בסוף, כשאתה מטייל לבד, אתה רוצה לדעת שיש מישהו שיהיה שם בשבילך. אתה רוצה את הביטחון הזה של הישראלים”
למרות הביקורת הרבה, אסף מודה שגם הוא עצמו חלק מהבעיה. “אני שואל את עצמי, למה אני פה ולא במונגוליה? אולי כי בסוף, כשאתה מטייל לבד, אתה רוצה לדעת שיש מישהו שיהיה שם בשבילך. אתה רוצה את הביטחון הזה של הישראלים. בסוף, גם כשאתה בקטע של להיפתח ולהכיר, יש רגעים שאתה נתקע, שאתה רוצה לשמוע עברית. זה משהו פסיכולוגי עמוק”.
ובכל זאת, מטייל הסולו הישראלי הסקרן לא מוותר על הניסיון לפרוץ את הגבולות. “אני משתדל ללכת להוסטלים עם יותר מקומיים. משתדל להתחבר לנשים מקומיות, לשבת איתן, לשמוע, לדבר. אני לא רוצה לסיים את הטיול ולהגיד – עשיתי סלפי בסלאר עם יוסי מרחובות”.
אסף לא שומר בבטן את הביקורת. “אני אומר לחבר’ה בגל, תפסיקו להיות רובוטים. תפסיקו לשכפל את עצמכם. אתם מפספסים את הדבר האמיתי. אל תפחדו לגעת בקלמרי. אל תפחדו להכיר, לחוות, לאכול, לאהוב. אתם לא בארץ, תנו כבוד למקום שאתם בו”.
“אתה רואה באינסטגרם את אותה תמונה – סלאר דה אויוני, אותו נוף, אותה בחורה בפוזה, אותו פילטר. כל אחת רוצה להוכיח שהיא הייתה שם. אבל בסוף, הסטורי שלה לא שונה מהסטורי של שיר מירושלים. אז למה בכלל טסת? כדי להראות שעשית וי? איפה החוויה האמיתית?
“אתה באמת רוצה להרגיש את פרו? תעזוב רגע את החומוסייה של הישראלים. תלך לשוק המקומי. תדבר עם חואן, עם אנטונלה. תלך לרקוד סלסה עם מקומיות. תעזוב את הפלייליסט של עומר אדם, ותשמע מוזיקה מקומית. זה מפחיד, זה זר, אבל זה הדבר האמיתי”.
איך מגיבים תיירים מכל העולם לגל הישראלי?
“אני פוגש פה חבר’ה אירופאים, תרמילאים מארצות אחרות ומקומיים – והם פשוט בשוק. הם אומרים לי: ‘מה זה הדבר הזה? מה זה הגל הזה של הישראלים?’ הם לא רגילים לכזה דבר, בטח לא בכמות הזאת. הם פשוט לא מבינים איך זה הגיוני שפתאום מגיעות לפה כמויות היסטריות של חבר’ה בני עשרים ומשהו, בגיל שלנו, וממלאים כל פינה. הם לא מכירים את המושג הזה של טיול אחרי צבא. מבחינתם אלה עולמות אחרים לגמרי. הם שואלים: מה זה צבא? זה חובה אצלכם? הם לא מבינים את הפורקן הזה, את הצורך שלנו לברוח אחרי שלוש שנים של שירות – ולצאת לכזאת הרפתקה עולמית”.
לסיכום, ולמרות כל הסופרלטיבים והמחמאות כלפי החיים המקומיים, אסף לא מסתיר גם את הצדדים האפלים של היבשת. “גנבו לי את האייפון באוטובוס, יחד עם כל התוכן. זה היה שוק. שמעתי גם על ישראלים שהכירו קולומביאניות בטינדר, נפגשו לבירה – ובלילה פשוט ניקו להם את החדר”.
