אנחנו הולכים על רחוב 9 בליבה של שכונת איסט וילג’ שבדרום מזרח מנהטן. על המדרגות מחוץ לאחד הבתים אנחנו פוגשים את וולטר פיטספטריק, אמן ומוזיקאי בשנות ה-50 לחייו. הוא הגיע לכאן בשנות ה -90 ומאז חי ונושם את החיים של השכונה. כשאנחנו מבקשים ממנו לתאר איך היה פה בניינטיז הוא נאנח עם חיוך ואומר “וואו, מה היה פה. ממה אתה רוצה שאתחיל?”. הבעת הפנים שלו מעבירה לנו מסר – “כנראה שלא הייתם רוצים להתקרב לכאן”.
שכונת האיסט וילג׳, ניו יורק
(צילום ועריכה: רועי אלמן, ספיר גורדו)
ואכן בשנות ה-80 וה-90 האיסט וילג’ נראתה כמו אזור שהעיר ויתרה עליו. רחובות עם מגרשים נטושים, גרוטאות פזורות, פשיעה גואה ואווירה כללית של הזנחה עירונית. הפארק שבלב השכונה – Tompkins Square – הפך למעין מחנה מאולתר של חסרי בית, סוחרי סמים וצעירים שחיו בשולי החברה. האזור כולו שידר כאוס – אבל באותו זמן גם משך אליו אמנים, מוזיקאים, אקטיביסטים ודמויות שוליים שראו דווקא בנטוש ובפרוע מקום להתחיל ממנו משהו חדש.
את התוצאה רואים היום, שלושה עשורים אחרי. האיסט וילג’ היא אחת השכונות הצבעוניות, הססגוניות והקסומות ביותר בניו יורק – ועם זאת, רחוקה מאוד מהתדמית הזוהרת של העיר. אין בה גורדי שחקים, אין בה מרכזי קניות גדולים, והגובה הממוצע של הבניינים הוא שלוש עד ארבע קומות בלבד – מה שמאפשר לראות שמיים. לא תמצאו כאן את רשתות המזון המהיר, וגם לא את רשתות הביגוד והאופנה. הרחובות צרים ושקטים יחסית, תחושת קהילה חזקה מורגשת בכל פינה, והשכונה שומרת על אופיה העצמאי והאנושי כאילו “נתקעה” אי שם בעבר, בנקודת הזמן הכי טובה שהיא הייתה יכולה להיעצר בה.
יש כאן שילוב ייחודי בין עירוניות צפופה לחיים שכונתיים אינטימיים – מקום שמרגיש פחות כמו ניו יורק התיירותית, ויותר כמו כפר אורבני קטן שהעיר שכחה ממנו, לשמחת התושבים. ותיירים שמגיעים לכאן – זוכים לחוויה אותנטית של החיים השכונתיים בעיר החשובה והמשפיעה ביותר בעולם. זוהי שכונה שההיסטוריה שלה רוויה במאבקים ציבוריים מוצלחים שאת התוצאות שלהם אפשר לראות עד היום. הקרבה של השכונה לאוניברסיטת ניו יורק (NYU), מורגשת היטב. זוהי שכונה עם וייב צעיר מאוד ואנרגטי. חלק גדול מהסטודנטים בוחרים לגור כאן.
אלה שמתכננים לבקר באיסט וילג’ צריכים קודם כל לעשות סוויצ’ בראש – אתם לא מגיעים לאטרקציה, לא למוזיאון ולא לניו יורק שראיתם בגלויות. אתם פשוט באים לחוות את החיים של המקומיים, בהילוך רגוע. אל תצפו להרבה ואל תתכננו יותר מדי – פשוט תתחילו להתהלך ברחובות ולתת לקסם של המקום לעשות את שלו. אנחנו יצאנו לסיבוב בשכונה ומצאנו כמה מקומות שחובה לעבור בהם.
בלב האיסט וילג’ שוכן Tompkins Square Park, וכאן ממש הכול קורה. הוא נפתח לציבור כבר ב-1834, ומשתרע על שטח של כעשרה דונם בין השדרות A ל-B, ברחובות 7 עד 10. הפארק מציע מדשאות רחבות, שני גני שעשועים, בריכה ציבורית עונתית, סקייטפארק, מגרשי כדורסל, שולחנות שחמט, פינג פונג וגינות כלבים. בפארק הזה ניתן לפגוש מדי יום את אוכלוסיית השכונה על כל גווניה – משפחות עם ילדים, צעירים, סטודנטים ומבוגרים.
אבל לפני שהפך למרחב המשפחתי והשליו שהוא היום, הפארק עמד במרכז אחד האירועים הסוערים בתולדות השכונה. בקיץ 1988, בעקבות החלטת העירייה להטיל עוצר לילי על הפארק כדי להרחיק ממנו חסרי בית וסוחרי סמים, פרצו מהומות אלימות בין שוטרים לתושבים ופעילים. בלילה שבין ה־6 ל-7 באוגוסט, הפגנה שקטה הפכה לעימות חזיתי: עשרות מפגינים נפצעו, יותר ממאה תלונות הוגשו על אלימות משטרתית, והעימות תועד במצלמות והכה גלים בתקשורת. עבור רבים באיסט וילג’, זו הייתה נקודת שבר — ורגע של התעוררות אזרחית.
היום הפארק נראה אחרת לגמרי. בימות הקיץ נערכות בו הופעות חיות, הקרנות סרטים באוויר הפתוח, פסטיבלים קהילתיים ויוזמות כמו חלוקת מזון חינם לקהילות מוחלשות. בזכות השטחים הפתוחים והאופי הפתוח, הוא מושך אליו כל קבוצה חברתית – ממשפחות עם ילדים ועד מוזיקאים, מחפשי שלווה או חובבי סקייטבורד.
אנחנו מסתובבים בפארק, יושבים על ספסל, כשלפתע נוחת עליו נץ. בלי פחד הוא מתיישב לידנו, מתבונן, ומחפש את העכבר הבא שיהיה ארוחת הערב שלו. טומפקינס ידוע גם כאחד מאתרי הצפרות הטובים בעיר. בזכות העצים הגבוהים שבו הוא מושך אליו ציפורים נודדות ומקומיות. קהילת חובבי הציפורים המקומית עורכת תצפיות קבועות, ולעיתים תראו כאן צפרים עם משקפות ומצלמות עוקבים בשקט אחר הציפורים. אגב, לנץ שהתיישב לידנו קוראים טוני הוקי – שם שהעניקו לו הסקייטרים המקומיים על שם הסקייטר האגדי טוני הוק.
בפינה הצפון-מערבית של הפארק, בין עצי הדולב וגדרות הברזל, מסתתר אחד האתרים האייקוניים של תרבות הסקייטבורד הניו-יורקית – ה-TF, קיצור של Training Facility. זהו לא סקייטפארק רשמי, אלא מגרש אספלט רגיל שהפך בעשורים האחרונים ללב הפועם של קהילת המחליקים של מנהטן.
כבר משנות ה-80 צעירים מכל העיר היו מתכנסים כאן כדי לתרגל טריקים, לשייף קופסאות מאולתרות, ולגדול לתוך תרבות אנרגטית ולעיתים מרדנית. הדור הוותיק עוד זוכר את הרמפות שהובאו לטורנירים הראשונים בפארק, את הרולד האנטר, הסקייטר המיתולוגי שרכב כאן יום וליל, ואת הסולידריות שנרקמה בין מחליקים, מוזיקאים ואמנים שכנים.
כשעיריית ניו יורק ניסתה לכסות את המגרש בדשא סינתטי – קהילת הסקייטבורד התעוררה. צעירים ומבוגרים, חובבנים וכוכבים, התאגדו תחת עצומה, הפגנות וסיקור תקשורתי שהגיע עד ל–New York Times, בדרישה אחת: לשמור על האספלט המקורי. גם כמה מחברי מועצת עיריית ניו יורק נרתמו למאבק. המאבק הצליח, וב-2022 חזרה העיר בה והתחייבה להשאיר את המשטח פתוח לסקייטרים. כך הפך ה-TF לא רק למגרש, אלא גם לסמל של אקטיביזם עירוני ושל קהילה שיודעת להילחם על המרחב שלה.
היום, טומפקינס הוא לא רק מקום לרכוב בו, אלא מרחב קהילתי. הרחבה הזו ייצרה דורות של גולשים – ביניהם כמה מהשמות הבולטים בסצנה העולמית – ויצרה שפה משותפת של סקייטבורד, יצירה וחיים ברחוב. זהו מוקד חברתי, תרבותי והיסטורי, ששומר על הרוח המקורית של האיסט וילג׳ גם כשכל השכונה מסביבו משתנה. על הספסלים מסביב אפשר למצוא לא מעט עוברי אורח שפשוט באים להתבונן בתופעה.
אם יש רחוב אחד שמסכם את הרוח החופשית של האיסט וילג׳ – זה St Marks Pl – מקטע מרחוב 8 שמתפרס על פני שלושה בלוקים. הרחוב הזה הוא בועה מטורפת שהצליחה לשמור על הווייב האנטי‑ממסדי של האיסט וילג’. זו הייתה הסצנה הראשית של ניו־יורק האלטרנטיבית: בין חנויות קעקועים למרתפים אפלוליים, בין מסעדות קטנות למוזיקה חיה — במקום שבו העיר נושמת את חייה האמיתיים. אפילו ג’יי־זי מזכיר את הרחוב ב-Empire State of Mind, בשורת הפתיחה “Cruisin’ down 8th Street, off-white Lexus” — קריצה לרחוב עצמו, שממנו מתחילה האווירה שגורמת לעיר להרגיש חיה באמת.
ביום, הרחוב פועל כמוזיאון חי לסגנונות חיים ניו־יורקיים. לא כזה עם קירות לבנים ותיאורים כתובים, אלא כזה שמזמין אותך להיכנס, לשוטט, להקשיב. חנויות תקליטים ויד שנייה, גרפיטי ישן שמתעדכן בלי סוף, ושוליים שמתעקשים להישאר שוליים – אפילו כשהכול סביבם משתנה. זה לא הרחוב הכי יפה בניו יורק, אבל הוא אחד האותנטיים שבהם. יש בו בלאגן מסוים, וזה בדיוק הקסם.
באיסט וילג’ נמצא הריכוז הגבוה ביותר של גינות קהילתיות בעיר ניו יורק. אחת לכמה בלוקים מתגלה שטח ירוק, סגור בגדר, עם שער ושעות פתיחה, שקט ומטופח – פיסה נדירה של שלווה עירונית בלב אחד האזורים היקרים בעולם. במונחים נדל”ניים, כל גינה כזו היא קרקע ששווה עשרות מיליוני דולרים, אבל למרות הכול, היא נותרה עד היום פנויה מבטון.
הגינות מתוחזקות היטב על ידי התושבים של השכונה שגם נאבקו למען שימורן. השיטוט בהן הוא קסום – מעין ג’ונגל קטן, עם ספסלים, צל, מזרקות קטנות. לרוב פשוט תמצאו שם אנשים יושבים על ספסלים עם ספר, או בוהים בשמיים. פשוט ריטריט אישי, באמצע העיר.
בין כל הגינות הקהילתיות שבשכונה, Green Oasis Community Garden היא מהמרשימות והמיוחדות שבהן. הגינה, שהוקמה ב-1981 על פני חמישה מגרשים נטושים ברחוב 8 בין שדרות C ו-D, הפכה למרחב ירוק חי ותוסס שמופעל ומתוחזק על ידי תושבי האזור. לאורך השנים נוספו לה עצים, בריכת דגים, מתקנים אומנותיים ואפילו אזור הופעות קטן. הביקור בה הוא תזכורת שבלב מנהטן עדיין אפשר למצוא פינה שקטה, אורגנית, שלא נולדה מתוך תכנון עירוני — אלא מתוך יוזמה אזרחית.
שכונת האיסט וילג’ ידועה כאחד מהמוקדים הססגוניים והפופלרים ביותר בעולם הקולינרי של ניו יורק. היא עמוסה במסעדות, בתי קפה וברים מכל הסוגים. כמעט ולא תמצאו כאן רשתות – הכול מקומי ושכונתי.
אחד מבתי הקפה האהובים ביותר על תושבי השכונה הוא – 9th street espresso שממוקם בפינה הצפון מזרחית של פארק טומפקינס. המקום הקטן מגיש קפה איכותי – לא מהסגנון האמריקני אלה בסגנון המוכר מהארץ. הוא מציע גם פולי קפה למכירה, ומדי חודש מוצגת על הקירות תערוכה מתחלפת של צילומים.
השכונה מציעה מאות מקומות לאכול בהם, והריכוז הגבוה ביותר של המסעדות נמצא ברחוב סנט מרקס. לשכונה תמיד הייתה חיבה מסויימת למטבח הישראלי וניתן למצוא בה מסעדות ובתי קפה ישראליים כמו Bcup. אחת מהמסעדות שפועלת כבר יותר מ־40 שנה היא Café Mogador. הקימה אותה רבקה אורלין, ישראלית ילידת מרוקו, שהביאה איתה למנהטן את טעמי ילדותה והפכה אותם לחלק בלתי נפרד מהנוף השכונתי. מאז 1983 מגישה המסעדה מנות קלאסיות כמו שקשוקה, חומוס, קוסקוס וטאג’ינים.
לא רחוק משם, על שדרת A, נמצאת Westville – מסעדה נוספת עם שורשים ישראליים, שנוסדה בתחילת שנות ה־2000 והפכה לאחת האהובות בשכונה. מאחורי המקום עומדים יזמים מקומיים וישראלים, ששילבו בין גישת farm-to-table לאירוח ביתי, עם תפריט שמתבסס על ירקות טריים, דגים פשוטים, סלטים ועוף.
בלב רחוב סנט־מרקס מסתתרת המסעדה 886, הקרויה על קוד החיוג של טאיוואן. זו לא עוד מסעדה – אלא מקום שמגיש אוכל רחוב טאיוואני קלאסי בגישה עכשווית עם אורות ניאון, מוזיקה ושולחנות צפופים. בתפריט מנות עממיות לצד כריכי עוף מטוגן, נקניקיות טאיוואניות ואורז דביק. היא נחשבת לאחת המסעדות המדוברות ביותר בסצנת האוכל של האיסט וילג׳ בשנים האחרונות.
בבקרים לאורך היום ביקור ב-Tompkins Square Bagels הוא חובה. חנות בייגל שהפכה לאחד המקומות האהובים בשכונה. המקום נפתח ב-2011 על ידי בעליו שמגדיר את המקום כ”מכתב אהבה לאיסט וילג'”. התפריט כולל עשרות טעמים של גבינת שמנת, כריכי בוקר חמים ותוספות יצירתיות במיוחד.
על רשתות גדולות אין בכלל מה לדבר. בשכונה הזו יש עשרות חנויות קטנות, עצמאיות ונטולות מיתוג תאגידי, שמציעות בגדים, נעליים ואקססוריז משנות ה־60 ועד היום. תרבות ה־thrifting באיסט וילג׳ מושכת אליה צעירים, סטודנטים ויוצרים מכל העיר, והפכה לחלק בלתי נפרד מהזהות הייחודית של השכונה. במהלך סופי השבוע מגיעים לפארק בני נוער, מאלתרים תצוגה על הרצפה והספסלים ומציעים למכירה בגדים שהם כבר לא לובשים.
מוזיקה חיה אפשר לשמוע כאן ממש בכל מקום – ברחוב, בפארק, במסעדות ובברים ולפעמים פשוט דרך חלונות הבתים. אפשר לשמוע פה ג’אז, רוק, ראפ, אבל את הפאנק תשמעו הכי הרבה. השכונה הזו הייתה הבית של אחת הסצנות המוזיקליות הכי פרועות, חצופות וחדשניות שידעה ניו יורק – וההדים שלה נשמעים עד היום. במועדון הרוק CBGB המיתולוגי, שנפתח ב-1973 בשדרת Bowery, התחילו את דרכן להקות כמו Ramones, Blondie ו-Talking Heads, והפכו את הרחובות האלו לליבת הפאנק והניו־ווייב האמריקני. היום המועדונים המקוריים אולי נסגרו או שינו פנים, אבל הרוח נשארה עם ברים קטנים, חללים לא גדולים במיוחד, הופעות אינטימיות וגישה של פשוט לעלות ולנגן.
האיסט וילג’ היא שכונה שמצליחה לשמר את הייחוד שלה למרות כל הלחצים שמופעלים עליה ולמרות כל ניסיונות העבר לשנות אותה. זה מקום שיש בו עדיין הזדמנות לחיות חיים עירוניים קהילתיים. היא לא גבוהה יותר, לא מהירה יותר – אלא פשוט קרובה יותר לאנשים.
