אוגנדה, אפריקה. אורי לירון הולך לישון בכפר קטן, בעוד לילה אחד במסע הארוך שלו לאורך היבשת. אבל כשהוא מתעורר בבוקר – הוא מבין שמשהו לא בסדר. “התעוררתי עם פנים נפוחות כאילו מישהו נתן לי בוקס מטורף”. הוא מספר. מבוהל, הוא פונה לרופא מקומי שמביט בו וקובע בקור רוח: “זה זיהום, אולי תצטרך ניתוח”.
רק בהמשך, כשהגיע לעיר קמפלה, פגש רופא הודי שהרגיע אותו: “מדובר בחזרת. אולי האשכים יתנפחו קצת – אתה תסתדר”. וכך הסתובב חודש שלם עם פרצוף מעוות ונפוח, כשבכל מקום שואלים אותו: “מי הרביץ לאיש הלבן הזה?”. גם הביקור במרפאה המקומית לא היה רחוק מסצנת אימה. “אתה נכנס לחדר עם חולים מונשמים ומורדמים, ופתאום שמים לך קרוקס כחולות על הרגליים, בודקים אותך בצורה אינטימית כשאנשים אחרים במצב קשה לידך, ואתה חושב לעצמך: ‘מה אני פאקינג עושה כאן?'”.
זו הייתה רק חוויה אחת מבין מאות שחווה אורי לירון, צעיר ישראלי שיצא לטיול הגדול של אחרי הצבא בדרכים המאובקות של אפריקה. במשך כעשרה חודשים תמימים הוא חצה את אפריקה מאזור קו המשווה לכיוון דרום – מקניה ועד קייפטאון – והכול באמצעות תחבורה ציבורית, טרמפים והליכה ברגל ובתקציב נמוך של 35 אלף שקלים בלבד.
המסע של לירון החל בניירובי, בירת קניה. “הגעתי לשדה התעופה עם תיק גב, מדריך ישן ולב פתוח. לא הכרתי את אפריקה, לא ידעתי למה לצפות. לא הייתה לי תוכנית ברורה, פשוט רציתי לזרום ולהיות פתוח למה שיבוא”, הוא מספר. המסע עבר יבשתית דרך אוגנדה, רואנדה, טנזניה, מלאווי, זמביה, זימבבואה, מוזמביק, סווזילנד, לסוטו ועד לדרום אפריקה – מסלול משובש ומאתגר לאורך אלפי קילומטרים של דרכים שבורות, כפרים נידחים ואינספור מפגשים הזויים ומרגשים.
“נסעתי בטרמפ, הורידו אותי בכפר נידח עם בתי בוץ, בלי חשמל, בלי קליטה. העברתי שם לילה בגסטהאוס הכי מטונף שראיתי בחיים שלי. מיטה מוכתמת בכתמי דם, ריח של עובש, קונדומים משומשים ומלא יתושים וזיקיות. אבל אתה עייף מדי מכדי לדאוג. אתה פשוט נרדם”
“כשהחלטתי לנסוע, לא היה לי מסלול מתוכנן או מוגדר מראש,” הוא אומר. “התגלגלתי עם הדרך. בהתחלה זה היה רק עוד טיול, אבל ברגע שהגעתי לדרום טנזניה, הבנתי שיש לי הזדמנות נדירה לעבור את כל היבשת יבשתית, ובלי לעלות על אף טיסה. זה הדליק בי משהו – סוג של שליחות אישית.
“הימים הראשונים שלי בניירובי היו מאוד אינטנסיביים״, לירון נזכר בחיוך. “אתה מקבל תשומת לב ברמה שאין דברים כאלה. אנשים עוצרים אותך ברחוב, קוראים לך ‘מזונגו’ (איש לבן בסווהילית – א”ק), וכמעט כל מי שפוגש אותך חושב שאתה עשיר ובאוטובוסים תמיד צפוף. ישבתי לא פעם על הברכיים של מישהו זר או הוא על הברכיים שלי. זאת אפריקה.
“אנשים נוסעים שם כמו צאן, אבל לי זה היה מדהים. אתה מתמודד עם תקלות, פנצ’רים, נהגים שעוצרים לאכול ומייבשים אותך שעתיים, אבל תוך כדי זה גם האנשים המקומיים ניגשים ושואלים שאלות הזויות כמו ‘לכל אדם לבן יש מטוס פרטי?'”.
התרמילאי הצעיר מתאר גם את התנאים הקשים של התחבורה והכבישים. “במלאווי מצאתי את עצמי בתוך רכב פרטי של חמישה מקומות עם 12 אנשים בפנים. מישהו ישב על השמשה הקדמית, אחר תלוי מהחלון, ואני ישבתי על מישהו – ואז מישהו ישב עליי. זה לא היה יוצא דופן. לפעמים גם חיות עלו איתנו לאוטובוס. זה היה פשוט נורמלי שם. אף אחד לא אומר שהרכב מלא, תמיד יש מקום לעוד נוסע”, הוא נזכר וצוחק.
“ראיתי אנשים גוססים ברחוב, נשים וילדים נרצחים בשוליים של החברה. הייתה תחושת חוסר אונים. מצד אחד אתה עובר חוויה אדירה, מצד שני – לא יכול לעזור באמת. אתה צופה מבחוץ”
בלילה אפל אחד, באותה מלאווי שלטענת התרמילאי הקשוח היא המדינה הענייה ביותר שראה בעולם, הכול השתבש: “המכונית נעצרה באמצע שום מקום. היה כבר חושך. גוגל הבטיח ארבע שעות נסיעה – אבל במציאות האפריקאית זה לקח עשר. הורידו אותי בכפר נידח עם בתי בוץ וצריפים שאין בו חשמל, בלי קליטה, בלי תחבורה. שם נאלצתי להעביר לילה בגסטהאוס הכי מטונף שראיתי בחיים שלי, על מיטה מוכתמת עם כתמי דם, ריח של עובש, קונדומים משומשים בחלון ומלא יתושים וזיקיות. אבל אתה עייף מדי מכדי לדאוג. אתה נרדם. למחרת בבוקר זה כבר סיפור. זו המשמעות של טיול באפריקה – לפעמים אין ברירה”.
אבל עבור המטייל הצעיר, אפריקה לא הייתה רק קושי. היו בה גם קסם, חיבור, פשטות: “אני זוכר ילדה קטנה ברואנדה שנתנה לי תפוח בלי לומר מילה, רק חייכה”. הוא מספר, “בכפר אחר, איש זקן ניגש אליי, הניח יד על הכתף שלי ואמר: ‘אל תשכח אותנו’. המפגש הזה, בלי אינטרנט, בלי רעש, רק אדם מול אדם – זה מה שנשאר לי הכי חזק בזיכרון”.
מעבר לקשיים הפיזיים והמחלות, לירון נחשף גם למציאות היומיומית הפשוטה והקשוחה של אפריקה – תנאים בסיסיים, אוכל דל ותשתיות דלות. אבל לצד החוסר, הוא גילה גם רגעים קטנים של אנושיות וחום.
“בית שימוש באפריקה זה פשוט בור באדמה, ואם יש לך מזל שמו סביבו כמה פלטות עץ. רוב האוכל היה מגיע מסירים חלודים בצידי דרכים – אורז ושעועית כל יום, לפעמים קצת ירקות. הם אוכלים ‘פופו’ שזה קמח תירס חסר טעם וחסר ערך תזונתי. קולינריה לא תמצאו שם”, הוא אומר בכנות.
“אתה עומד בתחנת אוטובוס, אנשים מושכים לך בידיים, תופסים אותך, גוררים אותך למוניות שלהם. התרבות שם היא אינטנסיבית ברמה שקשה לתפוס. אבל הם אנשים מדהימים. ראיתי ילדים משחקים בפחית חלודה וצוחקים מאושר. הם מזמינים אותך לביתם למרות שאין להם כלום, חולקים איתך את האוכל שלהם. זה היה הקסם מבחינתי”.
“הם רואים אותך איש לבן – וישר מבקשים כסף, פלאפון, טלפון. הייתי באוטובוס, מישהו התיישב לידי ושאל ישר: ‘אתה יכול לקנות לי בית?’ – הם פשוט לא קולטים מה זה מעמד הביניים. מבחינתם – אתה עשיר”
כמקובל בקרב מטיילים כבדים המעוניינים להכיר את היבשת השחורה לעומק, לירון גם התנדב בכמה מקומות: “עבדתי שבוע בבית יתומים באוגנדה. היה שם ילד בשם ג׳ושוע, בן 13, שאמר לי: ‘יש לי שלושה ספרים. כל אחד קראתי 20 פעם. ככה למדתי לקרוא’. הרגשתי שאני חייב לעזור לו. פרסמתי סטורי באינסטגרם, אנשים תרמו כסף – שילמתי לו על שנת לימודים. זה נתן לי משמעות למסע”.
המעבר בין מדינות לא תמיד עבר חלק: “המעבר מגבול זימבבואה למוזמביק היה הכי קשה. שש שעות המתנתי בגבול, ואז הודיעו לי שיש חג ושאבוא עוד יומיים. יומיים שלמים חיכיתי בעיירת גבול חשוכה ומלחיצה, רק כדי לחזור שוב לגבול. שם חיכיתי עוד 14 שעות ואז המפקד פשוט הודיע לי: ‘אתה לא נכנס’. זו הייתה תחושת כישלון קשה, אבל לא ויתרתי: בכיתי, צעקתי, ניסיתי לשחד – שום דבר לא עבד. בסוף נסעתי שלושה ימים ברצף למעבר גבול אחר של מוזמביק והפעם דרך דרום אפריקה. שם הכול נגמר תוך שעה וחצי. בכיתי מאושר שהחתימו לי את הדרכון. זה היה ניצחון ששווה כל רגע – הגעתי לעיירת התיירות המדהימה טופו. שם צללתי עם כרישי לוויתן ומנטות ענקיות וזה היה חלום אמיתי”.
גם הביקור בלסוטו (כן יש מדינה כזאת) היה הפתעה מוחלטת. “המדינה ההררית הזו, שאף אחד כמעט לא שמע עליה בישראל, היא כמו שוויץ באמצע אפריקה”, הוא מספר בהתרגשות, “נופים עוצרי נשימה של אגמים, לגונות ומפלים. ממש קסם ואין לה מוצא לים, דרום אפריקה מקיפה אותה”.
לא פחות קשה מהדרכים, היה המפגש עם התפיסה הסטריאוטיפית של המקומיים כלפי תיירים לבנים: “הם רואים אותך איש לבן – וישר מבקשים כסף, פלאפון, טלפון. הייתי באוטובוס, מישהו התיישב לידי ושאל ישר: ‘אתה יכול לקנות לי בית?’ – הם פשוט לא קולטים מה זה מעמד הביניים. מבחינתם – אתה עשיר”.
לצד הפשטות ושמחת החיים, לירון גם ראה את הצדדים האפלים של היבשת: “ראיתי אנשים גוססים ברחוב, נשים וילדים נרצחים בשוליים של החברה. הייתה תחושת חוסר אונים. מצד אחד אתה עובר חוויה אדירה, מצד שני – לא יכול לעזור באמת. אתה צופה מבחוץ.
״אבל רק בדרום אפריקה פחדתי באמת. הלכתי ברחוב ראשי בקייפטאון, סטיתי לסמטה קטנה ומישהו שלף סכין ודרש את הארנק שלי. צרחתי מתוך אינסטינקט והוא ברח. בכל שאר המדינות הרגשתי בטוח לחלוטין. הדבר הכי מסוכן באפריקה הוא לא נחשים או עכבישים – אלא יתושים והיפופוטמים. מקומי אחד באוגנדה הראה לי תמונה של חבר שלו שנהרג אתמול מהיפופוטם, כאילו זה דבר שבשגרה.
“עבדתי שבוע בבית יתומים. היה שם ילד בשם ג’ושוע שאמר לי: ‘יש לי שלושה ספרים. כל אחד קראתי עשרים פעם. ככה למדתי לקרוא׳. הרגשתי שאני חייב לעזור לו. פרסמתי סטורי באינסטגרם, אנשים תרמו כסף – שילמתי לו על שנת לימודים. זה נתן לי משמעות למסע”
“המסע היה קשה ומאתגר, אבל חוויתי אינטראקציות מדהימות עם מקומיים. נתקלתי בעוני הכי קיצוני לצד האושר הכי טהור. הם לא רודפים אחרי כלום, פשוט חיים ומאושרים ממה שיש. לפעמים, כשאני חושב על החיים בארץ, אני אומר לעצמי: מה בעצם צריך יותר מזה?”.
מתברר כי אחת התובנות המרכזיות שספג ופיתח במהלך הטיול הגדול באפריקה קשורה לסיבולת אישית וכוח רצון. “זה מאוד מפתיע כמה שאתה יכול להתרגל לכל דבר. אחרי שלושה חודשים בדרכים של אפריקה – כבר לא הזיז לי לישון על רצפה, לאכול אורז עם שעועית כל יום. אתה לומד להסתפק במועט. אתה לומד להקשיב. אתה לומד שקט”.
על השאלה האם המסע לא היה קשה מדי, לירון משיב בחיוך מפוכח: “כן, זה היה קשוח, אינטנסיבי, כל יום היה אתגר חדש, אבל בדיוק בזה טמון הקסם. באפריקה למדתי להעריך את הדברים הקטנים באמת – את הילדים שמשחקים בפחית חלודה ומאושרים עד הגג, את האנשים שנותנים לך את המעט שיש להם. למרות כל העוני והקושי, זה היה המקום שהכי הקסים אותי, הכי לימד אותי על עצמי ועל העולם”.
האם הוא ממליץ על המסע הזה לכל אחד? לא בטוח: “זה לא טיול קל. אתה נבדק, פיזית ונפשית. אבל אם אתה מוכן לזה – אתה מקבל משהו שאי אפשר להסביר. זו דרך להתבגר, להתפכח, להתחבר לעולם בלי פילטרים”.
הסיפור האותנטי שלו על אפריקה הוא תזכורת חזקה לכך שהרפתקה אמיתית לא תמיד נוחה, אבל בסופה של דרך, היא זו שמשאירה את הזיכרונות הכי משמעותיים בחיים.
“אפריקה שינתה אותי”, הוא מודה, “אני לא יודע אם אחזור לשם, אבל היא תמיד תהיה חלק ממני. היא חינכה אותי, צעקה עליי, חיבקה אותי, שברה אותי. וזה כל מה שביקשתי מהמסע הזה – להרגיש באמת”.
