דקות ספורות לקח לנו להתאושש מהודעת הביטול החד-צדדית של בריטיש איירווייז שהורידה לטימיון תכנון של חצי שנה לטיול בסקוטלנד. הפנים קדימה, החלטנו. חיפשנו יעד שמזג האוויר בו נוח בקיץ ושלא צריך להסתיר בו סממנים ישראליים, אולי להיפך. מזרח אירופה כבר הוכיחה את עצמה יותר מפעם אחת, ומשכך – הפור נפל על חבל מׇרָמוּרֶשׁ (Maramureș) שברומניה – יעד שנמצא בשולי מפת התיירות, אם בכלל, ושהאזכור של ישראל שם – כך התברר – עדיין גורם לספיקת כפיים ולשמיטת לסתות.
יצאנו, אם כן, בעל הבית ואנוכי, כמו שני תרמילאים לעשרה ימים בין כפרים הרריים, חקלאות ידנית, מסורות דתיות וחברתיות ואנשים רחבי לב שמפגינים אמון כמעט יַלְּדִי בטוב שבאדם, ושבנו עם המון המון עודף מהטיול שתוכנן לסקוטלנד.
מקץ טיסה קצרה לבוקרשט והמשך לקלוז’ נאפוקה – עם מזוודה אחת שנשכחה מאחור – יצאנו צפונה עד לעצירה הראשונה בעיר דז’ (Dej). יעל גרוס, ראש הקהילה היהודית, פתחה בפנינו את דלת העץ של בית הכנסת העתיק ששיקף את סיפורה של קהילה נשכחת, הולכת ונעלמת שמתקשה לקבץ אפילו מניין. החלל דמה דמיון מפתיע למבנה כנסייתי – תוצאה של חיים יהודיים בגולה והשפעות תרבותיות הדדיות.
את הנדיבות המקומית, שתלווה לאורך כל הימים הבאים, אנחנו פוגשים מיד עם הגיענו: ארוחה מותאמת נטולת חזיר, מאוורר (כן, אני יודעת, אומרת דניאלה בחיוך, ישראלים ואמריקנים מאוד סובלים מחום, אנחנו לא) ומתאם למחשב שהושג מהקצה השני של העיר הסמוכה.
אנחנו פורשים לישון מוקדם יחסית, יודעים שלמחרת צפוי לנו יום פחות ציורי, והיכרות עם אחד הצדדים הפחות מצולמים של האזור.
במשך מאות שנים הילכו הצוענים קסם ופחד על דמיונה של אירופה. מאחורי הדימויים מסתתרת אוכלוסייה עם היסטוריה של רדיפה, עבדות והדרה. את הפער הזה – בין סיפור למציאות – יצאנו לגלות, ושם, במקום שלא מופיע באף מדריך תיירים, מצאנו את פִּירִיטָה (Pirița).
קהילת הרוֹמָה (Roma), המכונה לעיתים בשם המטעה “צוענים”, היא אחת הקבוצות האתניות הגדולות ביותר באירופה. לאורך ההיסטוריה הם סבלו מרדיפות, אפליה, עוני ממושך ואף ג’נוסייד בתקופת השואה – אך אחת התקופות הקשות והארוכות ביותר בהיסטוריה שלהם הייתה העבדות ברומניה. מהמאה ה-14 ועד אמצע המאה ה-19, שועבדו בני הרומה באופן רשמי, חוקי וממוסד על ידי בעלי אדמות, מנזרים והכנסייה האורתודוקסית הרומנית. גם לאחר ביטול העבדות בשנות ה-50 של המאה ה-19, לא הושקעו מאמצי שיקום או שילוב, מה שתרם לדפוס ההדרה והעוני הבין דורי שנמשך עד היום. ההשלכות של אותה היסטוריה ניכרות כיום במקומות כמו פִּירִיטָה, יישוב בלתי רשמי ליד העיר בָּאיָה מָארֶה (Baia Mare).
הֻזְמַנּוּ לבית הספר של הקיץ לפגוש את הצוות האמון על הטיפול בקהילה, בראשו עומדת קלאודיה קוסטאה, ולצידה דניאל וקדמיאל. קלאודיה פועלת מול גופי הממסד המקומי ומצליחה לייצר שיתופי פעולה פורמליים לצורך רישום ילדים למסגרות, הסדרת כתובות והשגת משאבים. במרכז הלמידה שפתחה ילדים לומדים לשטוף ידיים, לעמוד בתור, לדבר בנימוס – בדיוק הכלים שיכולים לאפשר להם להיכנס לעולם שבחוץ, שכרגע סגור בפניהם.
מקץ שעתיים מרתקות אנחנו יוצאים לכיוון פִּירִיטָה. בין מגרש משאיות למכלאת כלבים עזובים הרכב עוצר ואנחנו יוצאים ממנו, צועדים לשטח הפרוץ שסומן כאזור המחיה של הרוֹמָה. בתוך בקתות מאולתרות מפח ומקרטון, ללא חשמל סדיר, מים זורמים או ביוב – חיות עשרות משפחות בתנאים תת אנושיים. הריח הכבד של הסביבה המוזנחת מכה מיד, גורם לנו לקחת צעד אחד אחורה.
איליאנה בת הקהילה היא היחידה שמאפשרת קירבה מסויימת. היתר שומרים מרחק, מסמנים שלא להתקרב. איליאנה מחייכת בפה חסר שיניים, מזמינה להיכנס פנימה, ואנחנו צועדים בעקבותיה אל תוך המבנה המשמש לה בית: פחון קטן וחשוך, שתי מיטות מכוסות שמיכות לחות ומלוכלכות ומעליהן עננת זבובים. בדרך החוצה מתקרבים אלינו נערים ונערות, חלקם מזהירים “No photo” ומורים לכיוון אזור החלציים שלהם באיום מלווה בצחוק גס. אנחנו נפרדים מהמקום, מהורהרים. תוהים מה הסיכוי שלהם להשתלב אי פעם בחברה הרומנית, לקבל עליהם קודים מוסכמים של התנהגות, והאם הם באמת מעוניינים בהשתלבות כזו.
למחרת אנחנו נפרדים מהמארחים שלנו, מצוידים במאוורר חדש שנתנו לנו, לקראת מקומות הלינה הבאים. אל תדאגו, דניאלה מרגיעה. כך או אחרת, המאוורר יחזור אלינו בסופו של דבר. פנינו מועדות ל-Breb, בירתה של מׇרָמוּרֶשׁ המסורתית. אנחנו מטפסים לגובה, חולפים על פני כנסיות עץ מסורתיות, מסמליו של האזור, שדות קצורים שבאלות ייחודיות מנקדות אותם. סוסים ופרות רועים בכל מקום, עדר כבשים חוצה את הכביש. החדשות הכאובות מישראל רחוקות כל כך כשכל הירוק הזה נפרש למלוא רוחב העין, מרחיב את הלב.
בערב אנחנו סועדים במסעדה מקומית ומקנחים בפפנאז’ חלומי: סופגניה חמה שרוטב וניל ופירות יער נמזג מעליה בנדיבות. בכלל, המנות כאן עצומות ומעידות על רוחב הלב של תושבי האזור, שכמותו לא פגשנו. אף אחד לא מדבר כאן אנגלית, אבל כולם מנופפים לשלום, וכשאני מרימה את המצלמה מעלה, בשאלה אם מותר לצלם – הדלתות נפתחות, ואנחנו מוזמנים מיד פנימה: לצפות בחליבה, לטעום מגבינה שנחבצה, לשבת לשעה קלה עם אנשים שלעולם לא נפגוש שנית. אנחנו נשאלים מאין אנחנו, וכשאנחנו משיבים “מישראל” חוזרת אותה תגובה שוב ושוב: איזראל! הם מתפעלים, מזמינים אותנו פנימה. מעט לפני שאנחנו עוזבים, מציידים אותנו בזר צמחי תבלין, במפה רקומה, בבקבוק שיכר מקומי. למחרת, מי היה מאמין, אנחנו מוזמנים בשעת צהריים כאורחי כבוד לחתונה מקומית.
לחתונה מסורתית ברומניה שלושה חלקים: בחלק הראשון מגיע החתן לבית הוריה של הכלה, כורע ברך ומבקש את ידה. בני המשפחה והחברים מתאספים בחצר הבית, לבושים בתלבושת מסורתית שעוברת מאב לבן, מאם לבתה. האבנטים עשויי העור בעבודת יד נשמרים בקנאות ונחגרים בחגיגיות סביב מתני הגברים, כובע קטן נחבש על ראשיהם, וחלקם עוטים ווסטים צבעוניים, ארוגים ביד. להקת מנגנים מקבלת את פני הבאים ואלכוהול נמזג לכוסות. בחלק השני יוצאים האורחים לכנסיה הסמוכה, ובחלק השלישי והאחרון יוצא הזוג הנשוי בלווית אורחיו מן הכנסיה למסעדה, שם נמשכות החגיגות עד שעות הלילה. בתום הטקס, ולאחר סשן צילומים לכלה ולחברותיה – נפרדנו בחיבוקים, מחליפים טלפונים וחשבונות פייסבוק ואינסטגרם.
למחרת, אנחנו למדים, עתיד להתקיים בדְּרַגוֹמִירֶשְׁט (Dragomirești) חג אילייה הקדוש (Sfântul Ilie). אנחנו מתייצבים בזמן לצפות במאות אנשים שצועדים במעלה הגבעה המובילה לכנסיית העץ: הנשים טופפות על עקבים, לבושות כמטריושקות. הקהל הרב נשא עיניו מעלה, מצטלב מעת לעת, ביניהם הילדים שהמתינו בשקט מופתי. רק בעיצומו של החג התברר כי אילייה הרומני הוא לא אחר מאשר אליהו התשבי, שמקבל בנצרות האורתודוכסית מעמד של קדוש שאליו מתפללים לגשם וליבול, ומזכיר עד כמה הדמויות הגדולות באמת חוצות דתות, גבולות ולעיתים גם יבשות.
רכבות הקיטור באירופה הן שריד חי לעולם שהולך ונעלם. האחרונות שבהן עדיין פעילות באנגליה הכפרית, בסקוטלנד, בגרמניה, בוויילס, בדרום צרפת וגם בעמק וישאו שבצפון רומניה, שם היא נקראת מוֹקָנִיצָה (Mocanita). אנחנו עושים את שני הלילות האחרונים שלנו בווישאו דה סוס (Vișeu de Sus) בבקתת עץ מצויידת ומבודדת, צופה לנוף שקשה לתאר במילים.
עם בוקר אנחנו מתייצבים בתחנת הרכבת, נרגשים לקראת המסע האיטי והארוך הצפוי לנו. כאן מדי בוקר עולים אדים מן הקטר, וּמוּזָנִים בולי עץ כבדים לתא הַבְּעֵרָה. שריקה רמה נשמעת והרכבת יוצאת לדרך. לאורך מסילה צרה המתפתלת בין יערות בתוליים, נוסעת הרכבת לאורך נהר הוישאו, על גשרי עץ ומתכת, בין עצי אשוח ענקיים וסלעים נישאים עד לגבול אוקראינה. קצב הנסיעה מאפשר לא רק לצלם אלא גם לגעת: הידיים נשלחות אל מחוץ לקרון, קוטפות עלים מענפי העצים, נוגעות בקירות הסלעיים.
למרות הרעש, העשן הסמיך, המעבר כמעט בחצרות הבתים, כשמוקניצה עוברת בתוך השכונות ובסמוך לגינות הירק – ילדים יוצאים החוצה, עומדים כמעט על שולי המסילה ומנופפים לנוסעים לשלום. מוקניצה היא סמל מקומי ומקור גאווה, והיא גם החוויה האחרונה שלנו כאן, בחבל הארץ הזה שאיפשר לנו מרחק והתנתקות מהמוכר, לצד חיבורים חדשים. הייתה זו הפעם הראשונה שלא שמענו עברית ולו פעם אחת לכל אורך הטיול.
כששבנו אל החום המהביל ואל הקצב הסוער של היום-יום הישראלי, גילינו שמרמורש לא נשארה מאחור. משהו מהשקט שלה, מהאנשים רחבי הלב ומהתחושה שנסענו עשרות שנים אחורה בזמן, המשיך ללוות אותנו בהודעות שהבהבו משם: הגעתם בשלום? הכל בסדר? את המאוורר שקיבלנו בהשאלה מדניאל כבר בתחנה הראשונה השארנו בידיהם של מארחינו האחרונים בווישאו דה סוס, והם מצידם הבטיחו להחזירו אליו. זה היה רגע קטן שגלם בתוכו את כל מה שלמדנו כאן: אמון פשוט וטוב בין אנשים. חבל מרמורש לא היה פיצוי על סקוטלנד שהתבטלה, אלא חלום שהתגשם מדי יום ביומו והוכיח שלפעמים הסטייה הקטנה מהדרך הראשית היא הדרך עצמה.
