יוסי גליק (69), איש הייטק בפנסיה והרפתקן חובב ים, הגשים חלום ישן: טיול מסקרן לאיים האקזוטיים של פולינזיה הצרפתית. “זה סוג של חלום רחוק”, סיפר בשיחה עם ynet. “זה התחיל בכלל בנסיעות עסקיות שהיו לי פעם ללוס אנג’לס. ראיתי שם פרסומות של האי טהיטי – ומאז זה נצרב לי בראש. תמיד שאלתי את עצמי מתי אני אגיע לשם. ויום אחד זיהיתי הזדמנות, עליתי על טיסה מסן פרנסיסקו להאיטי, ופשוט מימשתי את החלום”.
פולינזיה הצרפתית היא קבוצה של איים טרופיים קסומים באוקיינוס השקט הדרומי, בין ניו זילנד לאמריקה הדרומית. התושבים הם אזרחי צרפת, ומאז 1977 נהנים האיים ממעמד של שלטון עצמי במסגרת ריבונות צרפת. המסע של יוסי התחיל והסתיים באי המרכזי. “נחתנו בטהיטי, זה אי מאוד הררי”, סיפר. “לא ראיתי ים בכלל. אתה יוצא משדה התעופה – והכל הרים. ירוק. אין נוף של חופים. לדעתי אין הרבה מה לעשות שם, האי טהיטי הוא לא יעד – זה רק השער”.
התנועה מאי לאי מתבצעת באמצעות תחבורה ציבורית במטוסים קלים או באמצעות סירות. מוריאה ( Moorea) היה האי הראשון שבו הרגיש יוסי שהוא מתחיל להגשים את החלום: “מוריאה הוא אי יחסית מתויר, מאוד ירוק ומאוד מערבי – יש פיצריות, מסעדות, מוזיקה מקומית”.
לדבריו, החוויה שם הייתה מורכבת: מצד אחד – תשתיות מפותחות ונוף עוצר נשימה, ומצד שני – אווירה מעט אמריקנית שהפחיתה מהתחושה הפולינזית האותנטית: “אתה רואה שיש שם כסף. פחות התחברתי. הרגשתי שזה יותר בורגני, אבל הנופים מדהימים. זה אי עם הרים ירוקים, מים צלולים – הרבה שנורקלינג. הייתה תחושה כאילו אני חי בתוך גלוית נוף.
“יש גם מסעדות שמנגנים בהן מוזיקה מקומית חיה, מה שנקרא live music. אתה עובר עם האוטו ורואה את הנוף – הרים ירוקים, אתה מסתכל החוצה ורואה לגונה. זה באמת יפה מאוד. אבל התחושה היא שאתה קצת בתוך אמריקה. לא ממש מרגישים שאתה בפולינזיה האותנטית. זה לא שאי אפשר ליהנות – ההיפך. אבל אני חיפשתי את המקומות הקצת פחות מתוירים”.
“שם באמת התחיל החלום”, נזכר יוסי. “רנגירואה הוא אטול – מין טבעת חול ענקית סביב לגונה כחולה עצומה. הגענו למקום נידח, כפר קטן של כמה מאות תושבים ומכולת אחת. וזהו. אין רעש, אין קניון, אין מרכז מסחרי. רק טבע. גרנו בבית של מישהי, לינה בסיסית מאוד, ממש מול הים. כל בוקר התעוררתי עם הזריחה – אתה שומע רק את הרוח, את הגלים. אין שום רעש אחר. שום דבר”.
19 צפייה בגלריה
אטול רנגירואה. “האקווריום” – סרג’נטים זנב-מספריים וכרישי ריף קצרים-סנפיר מתחת לפני המים
(צילום: Danita Delimont / shutterstock)
אבל השיא מבחינתו הגיע במים: “שם עשינו שנורקל עם כרישים ומאנטות. אתה שוחה בלגונה, מסביבך עשרות כרישים לבני סנפיר, אבל אתה לא פוחד. זה רגוע, שקט, מכובד. אין תחושת איום, רק אתה והטבע, ואתה פשוט שוחה ביניהם. זה מדהים, ולא פחדתי אפילו לרגע. המים שקופים, רואים לעומק של עשרה מטרים. והכרישים לא תוקפניים – רגועים, רגילים לאנשים. המקומיים אומרים שהם לא מסוכנים, ואתה מרגיש את זה”.
“זה לא היה צלילה עם בלונים”, הדגיש. “זה שנורקל, אתה שוכב על פני המים, מסתכל למטה, והם פשוט שם. כרישים. עשרות מהם, לא מתחבאים. הם לא מתקרבים באגרסיביות, רק שוחים, ואתה איתם. לא הרגשתי שאני פולש להם למרחב. זה כאילו שאתה אורח, והם ממשיכים בשלהם. זו לא חוויה של אקסטרים או הרפתקה, זו חוויה טהורה, כזו שאתה לא שוכח”.
מה אוכלים ברנגירואה, יש מסעדות?
“יש שם מכולת אחת – וזהו. אתה קונה מה שיש, אוכלים פשוט: אורז, טונה, פרי טרופי. אבל אתה לא בא בשביל זה. אתה בא בשביל הלגונה, בשביל השקט, בשביל ההרגשה שאין מקום אחר כזה בעולם. יש רגעים שאתה פשוט עומד ליד המים, מביט בלגונה – ואתה לא מאמין שזה אמיתי. זה לא רק נוף, זה משהו שהוא מעבר. זו תחושת חופש שקשה להסביר”.
“זה היה האי הכי יפה בכל המסע”, נזכר יוסי בגעגוע. “פקאראבה הוא אטול אפילו גדול יותר, עם מים בצבע טורקיז שלא ראיתי מימי. החול ורדרד, הדגים קופצים לידך. בילינו שם ימים שלמים רק בלהביט במים. פשוט לא להאמין שזה אמיתי. גם שם לא עשינו צלילה עם בלונים, רק שנורקל, אבל ראינו מנטות ענק, דגים בשלל צבעים ואפילו לוויתן מרחוק.
“הגענו בטיסה קצרה. אתה יוצא מהמטוס ונכנס לעולם אחר. פשוט שקט. אין תחנת מוניות, אין שלטים, אין מרכז מסחרי – רק שורת עצי קוקוס, שביל עפר אחד ואנשים שמחייכים אליך. אתה מסתכל על הלגונה, ואתה לא מאמין שזה אמיתי. טורקיז כמו שאתה רואה בפרסומות, אבל באמת. לא בצילום, לא בפילטר. המים כל כך שקופים שאתה רואה דגים ממרחק עשרה מטרים, והחול לא לבן ולא צהוב, אלא ורוד עדין. זה פשוט מהמם”.
כצפוי, יוסי הספרטני בחר ללון בגסטהאוס פשוט. “זה לא ריזורט יוקרתי של בונגלו במים”, הבהיר. “זה חדר קטן על החוף – מיטה, מאוורר, מים חמים וזהו. אבל אתה קם בבוקר, יוצא מהחדר והים מולך. אתה לא צריך כלום”.
לדבריו, היום בפקאראבה מתחיל בלי תוכניות, אין אטרקציות תיירותיות ואין צורך לעמוד בזמנים. “קמתי בבוקר, שתיתי קפה, אכלתי קצת פירות טרופיים מיוחדים – ויצאתי לשנרקל. כל יום הייתי במים. לא צריך יותר מזה. אתה שוחה בתוך אקווריום ענק עם דגים צבעוניים, צבים, מנטות ענקיות וכרישים”.
שחייה עם כל מיני סוגים של כרישים היא האטרקציה המרכזית באיי פולינזיה הצרפתית, ומי שמפחד מהם – אולי זה לא הטיול המתאים לו. יוסי, בעל הניסיון, הדגיש: “זה לא סרט אימה. הכרישים שם רגועים – שוחים לידך, לא מתקרבים יותר מדי, לא תוקפים. אתה שוחה, הם שוחים. לפעמים יש עשרה, לפעמים שלושים. הם חלק מהנוף. יש בזה משהו מאוד שקט – אתה שוכב על המים, הראש בתוך המסכה, אין סאונד, אין טלפון, אין דיבור. רק אתה והמים. זה מרגיע כמו מדיטציה”.
19 צפייה בגלריה
מאות כרישי ריף אפורים במהלך צלילה באי פקאראבה
(צילום: Martin Prochazkacz / shutterstock)
מה יש לעשות מחוץ למים?
“הלגונה ענקית – אפשר ללכת לאורכה במשך שעות”, סיפר יוסי. “אין כבישים, רק חול, עצים ומים. אתה רואה צדפים, סרטן פה ושם, אולי ילד מקומי דג. שקט מוחלט. לפעמים לא פוגשים אף אדם במשך שעה. בערב אתה יושב מול השקיעה – והיא אדומה, כתומה, סגולה. ואז מגיע הלילה, עם שמיים מלאים כוכבים. אין אורות לילה באטול – אז רואים את כל שביל החלב, כמו כיפת שמיים מלאה נצנצים”.
“אנשים חושבים שצריך בית מלון חמישה כוכבים כדי ליהנות”, הוסיף. “אבל אתה בא לפאקרבה – מקום שאין בו כלום – ומגלה שזה כל מה שאתה באמת צריך”.
“זה האי הכי מתויר, אבל גם הכי ציורי”, הדגיש יוסי. “יש שם הר געש במרכז, מסביב ריף טבעי, והכול מוקף בלגונה ענקית. זה אי של ירח דבש, עם בונגלוס על המים. קצת יותר מסחרי – אבל יפה להפליא”.
דווקא שם ההרפתקן הישראלי לא מצא את עצמו. “הגענו אחרי שהיינו במקומות שקטים ופשוטים. ואז אתה בא לבורה בורה – וזה שוק. בבת אחת חוזרים לרעש, לקלאב מד, לסירות מנוע, לפוזה. כל אחד בא להצטלם, להיראות. פתאום זה מרגיש קצת הצגה, כמו דיסנילנד”, אמר. “הכול נורא מתוקתק ונורא יפה – אבל פחות אמיתי, פחות רגוע. אתה מרגיש שהתפאורה מושלמת מדי. אני מבין למה אנשים אוהבים את בורה בורה – הוא מרשים וגן עדן של צילומים. אם אתה בא לירח דבש – סבבה. אבל לי זה היה פחות מתאים”.
מה המחירים בפולינזיה הצרפתית?
“זה לא יעד זול”, הודה. “מלונות פשוטים עולים בין 50 ל-100 אירו ללילה. אם רוצים משהו מושקע – זה קופץ ל-200 אירו ויותר. פעילויות כמו שנורקל או שיט עולות גם הן 50–100 אירו. אנחנו ניסינו לא להתפרע ובחרנו באירוח פשוט – גסטהאוסים”.
ומה עם הקולינריה המקומית?
“לא מצאתי מאכל מקומי מובהק. אוכלים הרבה דגים, כמובן, ויש השפעה ברורה של צרפת – בגטים בכל מקום. התחושה היא שהמקומיים כבר התרגלו לתיירים”.
לדבריו, המפגש התרבותי היה מעט מאכזב: “מה שאתה רואה זה בעצם פולינזים מודרניים. אתה לא רואה פולינזים של פעם. אין כמעט שרידים מהתרבות הפולינזית המסורתית וזה עצוב. חוץ מהשמות לא נשאר כלום. אין אוכל מקומי, אין תרבות מקומית. הם אוכלים בשר משומר מקופסאות שימורים. זה לא כמו שדמיינתי – מדורות על החוף ודגים על האש.
“לא ראיתי פולינזי מנגן על כלי מסורתי. אתה מצפה לראות איזו מסורת, משהו אמיתי – וזה לא קיים. הכול מאוד מושפע מהמערב – צעירים עם חולצות NBA, שומעים ראפ. אתה לא מרגיש שאתה במקום עם שורשים עתיקים – אתה מרגיש שאתה באי שצופה בערוץ אמריקני. הייתה להם תרבות שהייתה אמורה להיות מדהימה – והיא הלכה לאיבוד. נשאר רק היופי של הנוף, והאמת, זה ממש חבל”.
בימים האחרונים למסע, כשהלב כבר מלא נופים והגוף עייף מהמעברים, הגיע יוסי לטאהא – אי קטן, ירוק ורגוע, הסמוך לבורה בורה. שם, בבית קטן המשקיף ללגונה, חיכתה לו אחת החוויות הקולינריות המפתיעות של חייו.
“התארחנו בבית של שפית מקומית”, סיפר בהתלהבות. “היא בישלה לנו – לא מסעדה, אלא הבית שלה. אין שלט, אין תפריט. אתה פשוט בא – והיא מכינה”.
בניגוד למצופה באי טרופי נידח, האוכל היה חוויה קולינרית יוצאת דופן. “האישה הזאת היא פשוט שפית של ארוחות גורמה צרפתיות, ברמה של מסעדות יוקרה בצרפת. מנות ראשונות, עיקריות, קינוחים – עם רטבים במרקם מושלם. דברים שאתה לא מצפה לקבל כשאתה מתארח בבית פרטי באמצע האטול. אמרתי לעצמי: מה קורה פה? אני על אי טרופי באמצע האוקיינוס – וזו הארוחה הכי מדויקת שהייתה לי בשנים האחרונות. ולגמרי במקרה – בלי תכנונים, בלי המלצות. זה היה קסם. באמת”.
יוסי הודה כי החוויה בטאהא הייתה גם פיזית וגם פנימית: “אתה מרגיש שאתה מתמזג עם המקום. אתה לא רק רואה – אתה חלק. השקט שם – זה משהו שקשה להסביר. פשוט שקט אמיתי. זה אי שמאוד נעים להיות בו. זה לא מקום של אטרקציות גדולות, אלא של תחושות, אווירה וטבע. זה היה בדיוק מה שהיינו צריכים בסוף המסע”.
ההרפתקן הוותיק סיכם בפשטות מי באמת ייהנה מטיול כזה: “פולינזיה הצרפתית מתאימה לאנשים שאוהבים לקום בבוקר, ללבוש בגד ים – וזהו. בלי מוזיאונים, בלי קניונים, בלי לחץ להספיק. רק ים, שנורקל, טבע ושקט. אם אתה אוהב לקום בבוקר, לשים מסכה ולהיכנס למים – תאהב את פולינזיה הצרפתית. אל תחכו לפנסיה כמוני – אם אתם יכולים, סעו עכשיו. זה לא טיול – זו חוויה של פעם בחיים”.
